מורשת יהודית ברומניה 05.01.2025
אנטול גוגל משורר, מסאי, פובליציסט ומתרגם רומני-יהודי
Eugen Cojocariu, 08.01.2025, 12:31
אנטול גוגל נולד ב-6 לאפריל 1922 ביאשי במשפחה יהודית. אביו היה עורך הדין משה גוגל ואמו אולגה פרלמוטר הייתה במקור מקישינאו. האב נפטר מטיפוס זמן קצר לאחר לידתו של אנטול, והאם עם התינוק בן חצי שנה, עברה לקישינאו, לבית הוריה. אנטול גוגל למרות שנולד ביאשי, הוא בילה את ילדותו ונעוריו בקישינאו ולמד 7 כיתות בתיכון "אלכסנדרו דוניצ'י", וסיים את כיתה ח' בתיכון "בוגדאן פטריצ'קו השדאו". בתיכון הוא התיידד עם הסופר לעתיד אלכסנדרו קוסמסקו. אנטול גוגל הופיע לראשונה עם שירים במגזין "ליקוריצ'י" של התיכון "בוגדאן פטריצ'קו השדאו" במרץ 1940.
את הביוגרפיה של אנטול גוגל אני אביא דרך דבריו מריאיון עיתונאי שהוא העניק בערוב ימיו :
מוקדם מאוד כתבתי שירה, שממנה לא נפרדתי מעולם. לעולם לא אשכח את המורה לשפה רומנית שלי בורדאה (Bordea), שראה את הכשרון שבכתיבתי הראשונית. בשנת 1940, כשעוד הייתי תלמיד, פרסמתי בעיתון של התיכון בנקרא "ליקוריצ'י" את השירים "ילדים עם עיניים רטובות" ו"רכבת מהירה". בבית הספר התיכון "אלכסנדרו דוניצ'י" הייתי חבר של אלכסנדרו קוסמסקו (Lică (Alexandru Cosmescu, ובכיתה ד', שנינו כתבנו מגזין בעותק אחד, שקראנו לו, אני לא יודע למה, "פליאדה" (Pleiada).
כיוון שהופעת הבכורה הספרותית שלי התקיימה כבר. חיינו עם מילים ותקוות לעתיד, בלי לחשוד שהמציאות תתגלה כאכזרית ולא הוגנת, במיוחד עבור האוכלוסייה היהודית, שבאותה תקופה בבסרביה הייתה מרובת למדי. ביוני 1940 סיימתי את בית הספר התיכון ועברתי את הבגרות שלי. אני זוכר שבפני הבוחנים שלי לבגרות קראתי את השיר "Luceafărul" מאת מיחאי אמינסקו. וגם ביוני, כידוע, הגיעו הסובייטים. בסתיו הפכתי לסטודנט בהמכון הפדגוגי בקישינאו אשר טרם נשא את שמו של יון קריאנגה.
כבר מהרגעים הראשונים של שהותי על ספסלי הסטודנטים חוויתי את האכזבה הראשונה. השפה הרומנית היפה הייתה מושחתת, לא אמיתית. לא הספקתי להסתגל להיות סטודנט, כי ביוני 1941 פרצה המלחמה… חוויתי את הפצצת העיר קישינאו על ידי החיילים הגרמנים, אחר כך הפינוי… אמא שלי לא הספיקה להתפנות , הכוחות הצבאיים גרמניים ורומניים התיישבו בעיר ואמי המסכנה, בגלל שהייתה יהודיה, חוסלה כמו מאות ואלפי יהודיים נוספים. בתחילה התגייסו הסטודנטים הבסרבים לצבא, אבל מהר מאוד השלטונות הסובייטיים ויתרו על "שירותיהם" – הם לא סמכו עליהם. "תעשו מה שאתם יודעים", אמרו לנו, והושארנו לגורלנו, בדרך הקשה של הגלות.
לבדי, בלי כסף, הלכתי מאות, אולי אלפי קילומטרים. בדרך הנדודים שלי היה קדחת טיפוס, אמנזיה, אפילו לא חשבתי שאצליח לשרוד. לבסוף הגעתי לבוגורוסלאן, ליד הרי אוראל, לשם פונה המכון הפדגוגי שלי. היו שנים של מחסור וקושי עצום. אבל הייתי בקולקטיב ואיפשהו עמוק בפנים היו לי כמה תקוות… להיזכר בזיכרונות שלך זה לא קל יותר מאשר לחיות אותם בצורתם המקורית. זה כמו שאני מסתכל במראה אחורית – אני מסתכל בחזרה על עצמי.
כשבספטמבר 1944 חזרתי מבוגורוסלאן לקישינאו, יחד עם המכון הפדגוגי, הלכתי לרחוב ילדותי. אמא, איפה היא ? אבל בבית הנטוש, כפי שאומר משורר, "אויר המוות הקר סינן". השכנים ראו כיצד שני חיילים גרמנים הובילו אותה לפיקוד המשטרה הקרוב. בטוח שהם ירו בה שם או במקום אחר. כתבתי הרבה שירים על אמא שלי. אחד מהם בשם "תפילה", הודות למלחינה זלאטה טקאצ'י, הפך בעצם לרקוויאם, קדיש ל-2 מיליון האמהות היהודיות, שהושמדו בשואה בזמן מלחמת העולם השנייה.
עד כאן החלק הראשון של תולדות אנטול גוגל.
