מורשת יהודית ברומניה 22.09.2024
עדותו של הרב מרדכי הורוביץ מהעיירה מבוקובינה בנילה על נהר סירט
Marian Marom (מריאן מרום), 24.09.2024, 15:57
בנילה על נהר סירט, עיירה שהיום באוקראינה, היתה כבושה בידי הרוסים מן ה – 28 ליוני 1940 ועד ראשית יולי 1941. עד הכיבוש הנאצי היו התנאים בבנילה סבירים, לא בוצעו פעולות איבה מצד מפלגות אנטישמיות, ולא היה מקום להתלונן על יחסם של התושבים הנוצרים ואף לא על יחסה של הרשות העירונית. אולם ימים מספר לאחר פרוץ המלחמה, ב – 3 ליולי 1941 , יום רביעי, הגיעו פלוגות החוד של הגייסות הרומנים לבנילה. הרגשנו באסון המתקרב, אך עדיין לא עיכלנו זאת. יהודים, שגרו במרכז העיירה, עברו לרחובות צדדיים, אחרים נמלטו ליערות או חיפשו להגיע לעיר גדולה ושם להיבלע בהמון. כמעט כל הנמלטים נתפסו, חלקם נרצחו וחלקם הוחזרו לבנילה.
ביום שישי החל האספסוף לבזוז את בתי היהודים. איש לא נמלט מן הגורל. הפורעים עבדו על-פי תכנית מוכנה מראש, כשפעולת הביזה מתוכננת לפרטים. דובר על כך, שפלוגות הצבא הן שארגנו את הפרעות וניהלו אותן. ארעו , כפי שנוכחנו לדעת בעת הצעדה הנוראה של הגירוש לסטורוז'ינץ (Storojineț), עיירה שהיום באוקראינה, פרעות גם במקומות אחרים במחוז, שהתנהלו באותה צורה. הבוזזים איכרים מבנילה והסביבה היו מחולקים לקבוצות, ולכל קבוצה הוקצה חלק אחר של העיירה.
הפורעים נסעו בעגלות והעמיסו את כל דברי הערך מבתי היהודים, וגם לקחו את הפרות ואת סוסים מהחצר. הביזה נמשכה עד מאוחר בלילה וגם במהלך השבת, למחרת. התאספנו כולנו בשדה, כשהכנופיה המאורגנת מפקחת עלינו היטב. לקראת הצהריים הגיעה קבוצת איכרים, חלקם שתויים, מזוינים באלות, במקלות כבדים ובמוטות ברזל. הם הורו לנו לכרוע ברך על האדמה. פרצה בהלה נוראה. רבים ניסו להימלט, נתפסו והוכו עד זוב דם. לבסוף החליטו מנהיגי הכנופיה לכלוא אותנו בבית מסוים שאליו דרבנו אותנו ללכת תוך כדי הכאה ללא הבחנה. האנשים הגיעו ברובם זבי-דם, כשהם משאירים בדרך מתים רבים נשים, גברים וילדים. בין המתים היו גם יעקב ברכר ויעקב פליישר, שניסו להתגונן. ניתכו עליהם מכות רצח, עד שיצאה נשמתם. יהודי עיוור מנדל זטרן, לא רצה לעזוב את ביתו והוכה קשות .
תחת ליווי של ז'נדרמים רומנים, שחזרו לבנילה למחרת הובלנו לצ'יודיו (Ciudeiu), עיירה שהיום באוקראינה. יום קודם לכן נרצחו בצ'יודיו כל יהודי המקום וגם יהודי הכפרים בסביבה הקרובה, כשבע מאות נפש , על-ידי חיילים רומנים. הבתים הנטושים שימשו לנו מחסה. משמר הליווי נהג לירות מדי פעם כדי להחזיקנו בבהלה תמידית. איימו עלינו, סחטו אותנו ושדדו מאתנו את המעט שעוד נותר בידינו. אשתי נתנה שעון זהב בעבור לחם וחילקה אותו בין הילדים הקטנים, שבכו מרעב. ביום השלישי הובלנו לסטורוז'ינץ ונכלאנו בבית הכנסת, שם ביקר אותי הכומר סטפנוביץ' מבנילה, שזה עתה חזר מרומניה כדי למלא את תפקידו. הוא ניחם אותי, ואני ביקשתי ממנו שיגן על ספרי התורה בבתי הכנסת ועל הספרייה שלי. הכומר ענה לי במילים אלה: "מה שקדוש, קדוש".
באותה עת נמצאו בסטורוז'ינץ מגורשים רבים מן הכפרים ומהיישובים בסביבה, כגון בארהומט ( Berhomet)(Crasna) קרסנה ,(Jadova), ז'אדובה, שהיו אסירים כמונו, ויחד צעדנו שוב לאחר ימים מספר עד וואשקאוצי (Vășcăuți) עיירה שהיום ברומניה. בהגיענו לשם, קיבלו את פנינו יהודי המקום, שנתנו לנו מזון ובגדים. העיר לא נפגעה, הפורעים חסו עליה.
רק שבועיים עברו, ואז הגיעה הפקודה לשלוח אותנו לידינץ (Edineţ) שבבסרביה. עוד לא התאוששנו מן האימה והרעב, ורבים לא יכלו להחזיק מעמד בתלאות הצעידה הנוראיות, אם כי העמידו לרשותנו עגלות לחלשים ולילדים. רבים מתו בדרך, ועד היום ניצבת מול עיני התמונה הנוראה: הטור של יהודי בנילה , כמעט אלף איש, גוררים רגליהם במונוטוניות, כשהם כושלים ברפש וגונחים בדרכיה הבוציות של בסרביה. לאחר שבוע ארוך של צעידה הגענו לידינץ, שם שוכנו בבתיהם הריקים של יהודים, שנרצחו על-ידי הצבא הרומני בעת כיבוש העיר. נשארנו שם מספר שבועות, עד שיצאנו לצעידה מפרכת לכיוון מוגילב. בלילות ישנו בשטח הפתוח, בכפור עז, ורבים מן המגורשים קפאו למוות. כל השאר הגיעו למוגילב כמה ימים אחרי סוכות.
זאת עדותו של הרב מרדכי הורוביץ מהעיירה בנילה על נהר סירט כפי שהוא מסר לאחר מלחמת העולם השניה.