מורשת יהודית ברומניה 11.09.2022
פרקי היסטוריה של השואה בטרנסנסטריה - חלק שלישי ואחרון
Marian Marom (מריאן מרום), 11.09.2022, 22:04
קבוצת המגורשים הראשונה היא זאת שכוננה את דפוסי החיים בטרנסניסטריה. באופן כללי אפשר לחלק את המגורשים למספר קבוצות: יהודים שחיו תחת שלטון סובייטי בבסראביה ובבוקובינה הצפונית מאז יוני 1940 ; יהודים שנותרו תחת שליטה רומנית בדרום בוקובינה; ויהודים מאזור מולדובה. הקהילות יהודיות שחיו תחת שלטון סובייטי איבדו כבר את מרבית מאפייניהן. הסובייטים ביטלו את המוסדות החברתיים והפוליטיים של היהודיים, וגירשו את מנהיגים שלהם לסיביר. מבחינה כלכלית, איבד המעמד הביניים היהודי את מרבית הונו, והקהילה כולה סבלה ממצוקה כלכלית. קהילות אלו נחלשו עוד בטרם פרצה המלחמה.
עד הגירושים באוקטובר 1941 לא סבלו יהודי בוקובינה הדרומית ויהודי מולדובה מן המלחמה ישירות. נחסכו מהם מעשי הטבח ופעולות הנקם של האוכלוסייה הרומנית המקומית. כשהוכרז צו הגירוש עדיין התגוררו היהודים האלו בבתיהם. היה להם זמן להתכונן לפינוי, ולפיכך יכלו לקחת עמם מזון, בגדים, כסף ותכשיטים. מרביתם יצאו למסע הכפוי עם משפחותיהם, ואחדים אף הצליחו לסדר לעצמם עגלות, קרונות ואמצעי תחבורה אחרים כדי להקל על הצעידה הממושכת.
ב-11 לנובמבר 1941 פרסם המושל הרומני של טרנסניסטריה את הצו מספר 23 בדבר ארגון חיי היהודים, והוא הפך ל"חוקת" הגטאות והמחנות. ע"פ הצו הוגבלו היהודים לאותם כפרים ועיירות שבהם התגוררו קודם לכן יהודים מקומיים או רוסים. הזנדארמריה המקומית הוסמכה לבחור את מקומות היישוב. כמו כן הגביל הצו את תנועתם של היהודים וקבע כי עליהם לעבוד לפרנסתם בעבודות כפייה למען השלטונות.
הצו 23 דן גם במבנה הפנימי של הקהילה שכונתה "קולוניה". כל קהילה הייתה צריכה לבחור מנהיג מבין המגורשים שישמש דובר, בחירה שדרשה את אישורו של הפרטור, קצין הרומני של המחוז. מנהיג הקהילה היה אחראי אישית למילוי כל דרישות העבודה שקבעו השלטונות הרומניים ולהקצאת עובדים למשימות שונות, חלקן מפרכות ביותר. העובדים חולקו לקבוצות בנות 20 איש, ולכל אחת מהן מונה ראש קבוצה שגם מינויו דרש את אישור הפרטור.
הצו 23 לא היה אלא תרמית. הוא יצר את הרושם כי קיימת מדיניות רומנית ברורה ביחס ליהודים בטרנסניסטריה והתייחס למה שאפשר לתפוס כאילו חיי השגרה של המגורשים. אף שהצו דן במרכיבים של חיי היומיום כגון מגורים, אספקת מזון, עבודה והתארגנות עצמית, למעשה הוא התעלם לגמרי ממצבם החומרי של המגורשים. היהודים האלה לא היו מסוגלים לנהל חיי שגרה. הם היו זקוקים לבתי חולים ולסיוע רפואי בסיסי, למזון ולבגדים. ובכל זאת הם הוצעדו אנה ואנה בלא כל מטרה, מגטו אחד למשנהו וממחנה למחנה.
את שהייתם של המגורשים בטרנסניסטריה, במשך שנתיים וחצי, ניתן לחלק לשלוש תקופות. הראשונה, מסתיו 1941 ועד אביב 1942 , הייתה התקופה הקשה ביותר בעבור כל המגורשים, ובמהלכה מתו למעלה משליש מהם. התקופה השנייה נמשכה מקיץ 1942 ועד אביב 1943 . בתקופה הזאת התפתח והתייעל הארגון הפנימי, והמגורשים פיתחו מידה מסוימת של כושר מחיה. סיוע מן הקהילה היהודית הרומנית החל להגיע באופן סדיר יותר, והאינטרסים הפוליטיים של השלטונות הרומנים החלו להשתנות. התקופה השלישית, מקיץ 1943 ועד מרץ 1944 , עם שובם של הסובייטים, הייתה מלאה בתקווה יחסית ועם זאת מסוכנת ביותר. בעקבות הנסיגה החיילים הגרמנים עשו דרכם חזרה באזור טרנסניסטריה. הם תקפו יהודים בגטאות ובמחנות וגרמו אבדות רבות בנפש. לעומת זאת, התוכניות להחזיר יתומים וקבוצות נוספות לרומניה החלו להצליח.
תפקיד חשוב בעיצוב גורלו של היחיד, כלומר אישיותו של הפרט ואפשרות הפיכתה של הקולוניה לקהילה יהודית, תכלית שלשמה נדרשו תחושת שייכות והזדהות קבוצתית עמוקה. מבנה קהילת המגורשים היהודים ודפוסי התנהלותה היו שונים באופן ניכר מכפי שהיו בקהילותיהם הקודמות. קיומו של מנהיג מקובל, שנהנה מסמכות מסוימת או ניחן בכריזמה, שיפר את המצב. מנהיג סתגלן, בעל כושר אלתור ויכולת להשיג סיוע ולשפר את התנאים, היה גורם מכריע במאבק להישרדות.
במרבית הגטאות הקימו הוועדות שירותי סיוע חברתי, בתי תמחוי שכונו "קנטינות", מרפאות, בתי אבות ובתי יתומים. בכמה גטאות הקימו הוועדות המגורשים חנויות שבהן נמכרו לאוקראינים הסחורות ששלחה ועדת הסיוע מבוקרשט והרווחים שימשו לתמיכה במוסדות החברתיים של הקהילה. גם המסורת היהודית של עזרה וצדקה, והתחושה העמוקה של זהות יהודית, היו מניעים חשובים לתוכניות הסיוע.