רומניה – ישראל: אירועים ויחסים בילטראליים 30.08.2020
רומניה - ישראל: אירועים ויחסים בילטראליים 30.08.2020
Andrei Czitron (אנדריי ציטרון), 29.08.2020, 21:34
ראיון עם בנו של אלי ויזל
אלישע ויזל, בנו של אלי ויזל, ניצול השואה המפורסם ביותר וזוכה פרס נובל לשלום, יליד 1928 בסיגט (Sighet), במרמורש (Maramureș), צפון רומניה, העניק ראיון בלעדי לעיתון היומי הרומני "האמת" (Adevărul), שבו הוא מספר על זכרונותיו המיוחדים ביותר בקשר לאביו. אלי ויזל נפטר בגיל 87, ב־2 ביולי 2016. אלי ויזל, סופר, עיתונאי, מחבר, פילוסוף ופעיל זכויות אדם, זכה בפרס נובל לשלום ב־1986. ב־2001 הוא נבחר לחבר כבוד באקדמיה הרומנית. הוא פרסם 57 ספרים. ויזל מילא תפקיד מרכזי בחקר ופרסום זוועות השואה, במיוחד באמצעות הספר "הלילה", שבו הינו מתאר את חוויותיו כאסיר במחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוולד.
אלישע ויזל הוא בנו היחיד של אלי ויזל. כאדם מאוד מעורב בארגוני צדקה, הוא ארגן גיוסי תרומות רבים עבור אנשים מעוטי יכולת. הוא ביקר באושוויץ עם אביו פעם אחת בלבד, ב־1995. ב־1997, אלישע ויזל יחד עם 10,000 צעירים יהודים מישראל ומהעולם השתתפו ב"צעדת החיים" מאושוויץ לבירקנאו, לזכר הנרצחים במחנות הריכוז וההשמדה. אלישע ויזל ביקר יחד עם אביו בעיר סיגט פעם אחת בלבד, אך חזר לרומניה כמה פעמים.
– מהן המילים הראשונות בשפה הרומנית שלמדת מאביך?, שאל כתב "האמת", ואלישע ויזל ענה: "אבי מעולם לא לימד אותי רומנית".
– מתי שמעת בפעם הראשונה על רומניה, ארץ מולדתו של אביך?
– אני זוכר, עוד מאז שהייתי ילד — סיפר אלישע ויזל — כי לאבי היה תצלום מעל למכונת הכתיבה שלו, וכי נהג לקחת איתו את אותו התצלום במשך כל חייו, לכל מקום שבו עבד. בתצלום היה בית הוריו בסיגט. התחלתי לשאול אות בקשר לאותו התצלום, מפני שהייתה זו תמונה בשחור לבן של בית מאוד ישן. שאלתי את אבא: "מהו המקום ההוא בתמונה?" ואבא ענה לי: "זהו הבית שבו גדלתי". עבורי, המקום ההוא ברומניה היה איפושהו בצד השני של העולם.
– מהם זכרונותיו של אלי ויזל מרומניה? — הייתה זו השאלה הבאה.
– לאבא שלי היו הרבה זכרונות מילדותו שאותה בילה ברומניה. אבא אהב מאוד את התקופה שבילה בילדותו בסיגט, שבה הייתה קהילה יהודית חסידית נפלאה. אך היו גם בעיות. היה עליו להיות זהיר שם בסיגט, מפני שהיו באים ילדים נוצרים להרביץ לילדים היהודים. אך בסך הכל, לאבא היו זכרונות נפלאים בקשר לתקופה שבילה בסיגט. הוא גם חשב שהוא חי חיים נפלאים עד שפרצה המלחמה. בשנות חייו האחרונות, אבא עסק המון ברומניה. הוא התעניין מאוד בפרויקטים בנוגע לשואה. אבא רצה לראות את רומניה משלימה עם עברה ועם התקדמותה.
– כיצד גילית בפעם הראשונה על אושוויץ ועל עברה הנוראי של המשפחה?
– אלישע ויזל ענה: הוריי לא היו מהסוג שנהג לומר: "זהו סיפורה של המשפחה שלך, זה מה שקרה, שם היו תאי גזים". הייתי צריך לאסוף מידע, כולל בביקוריי יחד עם אבי במחנות הריכוז לשעבר, וכולל מהשיחות שהיו לאבא עם ניצולים אחרים.
– מה היו דעותיך ומחשבותיך על רומניה לפני שביקרת בארץ ומהם מחשבותיך כעת?, נשאל אלישע ויזל.
– לא ידעתי יותר מדי על רומניה לפני שביקרתי בה. יש לציין כי ביקרתי ברומניה בפעם הראשונה רק כמה שנים לאחר נפילת חומת ברלין ומסך הברזל. כל מה שידעתי היה העובדה שהיה זה עולם אחר, קבוצה של ארצות בצד האחר של המלחמה הקרה. אספר לך גם מהם רגשותי כיום לגבי רומניה, במיוחד לאחר הנסיעה האחרונה שלי. חזרתי לביקור ברומניה בשנה שעברה. הפעם, הבאתי גם את בני, מפני שרציתי שבני אשר מלאו לו 13 שנים, יראה את המקומות שבהם גדל סבו. היה הבדל עצום בין הביקור בסיגט ב־2019 לביקור ב־1995. קודם כל, כמה השתנתה רומניה. האנשים נראו מאושרים יותר, נדמה היה לי שאני רואה ארץ שסוללת את דרכה אל ההצלחה לאחר תקופה כה ארוכה וכה הרסנית שהיא עברה בזמן הקומוניזם. בסיגט, הייתה צעירה שעבדה במוזיאון הפתוח בבית הולדתו של אבי. היא הייתה פשוט מדהימה. אותה אישה צעירה הייתה רומנייה, לא יהודייה, והיא הייתה כה מעורבת ונלהבת ורצתה ללמוד על תולדות היהודים ברומניה ובסיגט, כה מעורבת בלהבין את תולדות השואה במלחמת העולם השנייה. אני זוכר גם כי התרשמתי רבות מהעובדה שהיו אנשים רבים כמוה, שהתעניינו מאוד בהיסטוריה. וחשוב מאוד, הם רצו לדעת על הפשעים שבוצעו, על מנת שהרומנים יוכלו להסיק מסקנות מזוועות העבר הללו.
– מהו הזיכרון המיוחד ביותר בקשר לאביך?, שאל כתב העיתון "האמת" את בנו של אלי ויזל.
– אני חושב שאבא שלי היה הכי מאושר כשהפך לסבא. יש לי זכרונות נפלאים בקשר להולדתם של בני ובתי, הוסיף.
– מהו הזיכרון האחרון שיש לך על אבא שלך?
– אחד הזכרונות האחרונים שיש לי בקשר אליו, הוא מהשבועות האחרונים לפני שחלה מאוד, הוא אמר לי שהיה לו חלום. החלום הזה היה כה עז עד כי הוא התעורר בבכי. הוא הופתע להיות שוב בינינו. אבי חלם כי טייל עם משפחתו בפארק בסיגט, הוסיף אלישע ויזל.
– מהו הלקח החשוב ביותר שלמדת מחיי אביך?, שאל הכתב, לקראת סוף הראיון.
– אני חושב שהלקח החשוב ביותר שלמדתי הוא שאינך יכול להפנות את העורף אל כל מה שקרה לפניך, וכי צריך ללכת קדימה. ואם אני חושב על זה, מדהימה לא רק העובדה שאבא בחר לחיות לאחר המלחמה, אלא גם שהוא המשיך ללמוד דברים חדשים, כתב ספרים כדי שאנשים אחרים יוכלו ללמוד ועשה כל זאת מבלי להתעלם ממה שהתרחש בעבר. אבא לא שכח את מה שקרה בזמן השואה וגם לא את העובדה שמקורו בעם ומשפחה בני אלפי שנים. עצם העובדה שאבי מצא תקווה ואומץ לא רק כדי לכתוב את ספריו, אלא גם כדי להקים משפחה, מהווה אמירה מאוד חזקה עבור תקווה בעתיד.
– אם היה עליך לתאר את אביך במשפט או במילה, מהם אותו משפט או מילה?, שאל הכתב בסוף הראיון.
– יהודי. זו הייתה המילה והדבר החשוב ביותר עבור אבי. שאלתי אותו כיצד היה רוצה שאנשים יזכרו אותו. הוא ענה לי שהדבר החשוב ביותר הוא שאנשים יזכרו אותו כיהודי טוב, סיכם אלישע ויזל.
