מורשת יהודית ברומניה 08.09.2024
עדות על טרנסניסטריה של צבי קורץ יהודי רומני כפי שנרשמה ע"י המוסד "יד ושם" - חלק שני ואחרון
Marian Marom (מריאן מרום), 11.09.2024, 10:13
את שהייתם של המגורשים בטרנסניסטריה, במשך קרוב לשנתיים וחצי, אפשר לחלק לשלוש תקופות. הראשונה, מסתיו 1941 ועד אביב 1942 , הייתה התקופה הקשה ביותר בעבור כל המגורשים ובמהלכה מתו למעלה משליש מהם. התקופה השנייה מקיץ 1942 ועד אביב 1943. בתקופה זאת התפתח הארגון הפנימי והמגורשים פיתחו מידה מסוימת של כושר מחיה ויכולת עבודה. סיוע מן הקהילה היהודית הרומנית החל להגיע באופן סדיר יותר, והאינטרסים הפוליטיים של השלטון הרומני החלו להשתנות. התקופה השלישית, מקיץ 1943 ועד מרץ 1944 , עם שובם של הסובייטים, הייתה חדורה תקווה יחסית ועם זאת מסוכנת ביותר. החיילים הגרמנים נסוגו ובחזרה דרך האזור תקפו יהודים בגטאות ובמחנות וגרמו לאבדות רבות בנפש. לעומת זאת, התוכניות להחזיר יתומים וקבוצות נוספות לרומניה החלו לשאת פרי.
ברשאד (Berșad) היה מקום הריכוז הגדול ביותר של השיירות שהגיעו מימפול וסבלו מטיפוס. המגפה נמשכה עד שהסתיימה מעצמה, יום יום נספו מהמגפה כ-12 יהודים, שירות הקבורה קרס ממספר העצום של המתים במיוחד ממחלת הטיפוס, המתים היו זרוקים ברחובות והכלבים אכלו מהגופות. בברשאד ומחוז בלטה נספו כ-27 אלף יהודים. קלרה קורץ נשלחה לעבודות פרך וגם נאלצה לכבס לחיילים גרמנים והרומנים בגדים. ב-מרץ 1942 נשלח מאיר לעבודות פרך בבלטה. משה וקלרה נשארו בברשאד ביולי 1942 מאיר ברח מהמקום שבו עבד וחזר לברשאד. הוא נתפס ונשלח לבית הסוהר .
מאיר קורץ בנובמבר 1942 חזר שוב לברשאד למשפחתו וכשנה עבד שם במאפיה של הגרמנים. בנובמבר 1943 שוב נשלח לעבוד במאפיה בבלטה. בגטאות היה אסור לצאת אחרי השעה 6 בערב. מפקד מחנה הז'נדרמריה בברשאד היה מתהלך תמיד שיכור והכה כל מי שנקלע לדרכו ברחובות הגטו ושובר חלונות כדי לאלץ נשים לצאת החוצה ואז היה אונס אותן. קלרה ומשה בנה ברחו והצליחו להגיע להסתתר אצל אישה נוצרייה שהסכימה להחביא אותם "בבוידם". לאחר זמן מה נסעו לבלטה כדי להיפגש עם האב מאיר. באותו הזמן הגיעו לאזור חיילים רוסיים שכבשו את המקום והחלו לגייס את כל הגברים ורשמו את שמותיהם כדי להמשיך ולהילחם נגד הגרמנים ואז מאיר קורץ גויס לצבא הרוסי.
קלרה ומשה נשארו בבלטה ולמחייתם קלרה התפרנסה מגילוי עתידות למקומיים ע"י קריאה בקלפים ולא שמעו תקופה מסוימת ממאיר. הצבא האדום השתלט על האזור והסכנה חלפה. קלרה ומשה החליטו לחזור לסטורוז'ינץ (Storojineţ) במסע ארוך באמצעות רכבות. בסטורוז'ינץ, הם גרו בבית הישן שעדיין היה פנוי. משה חלה מאוד והיה לו חום גבוה בעקבות תולעים בקיבה, הרופאים שהגיעו לבדוק אותו חשבו שמדובר במחלת הדיזנטריה ובידדו את הבית. קלרה ומשה הצליחו לברוח והגיעו לצ'רנאוצי, לקרובת משפחה אישתו של יעקב אח של קלרה אשר עבדה בגן ילדים. קלרה ביקשה ממנה שתשיג להם תרופה לריפוי המחלה של משה. משה קיבל את התרופה המתאימה והבריא ושוב חזרו לביתם בעיר סטרוז'ניץ'.
חיו כשנה בסטורוז'ינץ חיפשו מידע על מאיר ורק לאחר שנה קיבלו מידע שהוא ברומניה ואז נסעו לרומניה ומצאו אותו בבוקרשט וחיו בצריף גדול עם כל הפליטים היהודים מהאזור. לאחר כשנה הפליגו באוניות הפאנים. הפאנים הוא כינוין של שתי אוניות מעפילים גדולות "פָּאן יוֹרק" (Pan York) ובשמה העברי "קיבוץ גלויות" ו"פָּאן קרֶסֶנט" (Pan Crescent) בשמה העברי "עצמאות", שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה. המעפילים הגיעו לארץ ישראל אבל נשלחו לקפריסין ע”י שלטונות הבריטיים. משה היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא" במחנה המעפילים. בשנת 1948 משפת קורץ מאיר האב קלרה האם ומשה הבן הגיעו סוף כל סוף ארצה ונשלחו לגור באופן זמני בפרדס חנה ולאחר כחצי שנה עברו להתגורר בעיר חיפה .
עד כאן הסגה של משפחת קורץ.
